הטוב ביותר: פרק 6 - פספוסי המדליות הכואבים ביותר (חלק ב)

בטור הקודם הצגתי את חלק א' בדירוג פספוסי המדליות הכואבים ביותר בספורט הישראלי. היו שם לדעתי לא מעט סיפורים מפתיעים, כאלה שאפילו חלק מאוהדי הספורט ההדוקים פחות מכיר. בטור הזה, בוא אדרג את המקומות 1-10 בדירוג הפספוסים הכואבים, אספר על אירועים ספורטיביים שלהערכתי נצרבו כטראומתיים במיוחד למרבית חובבי הספורט האולימפי, בין אם חוו אותם כצופים ובין אם שמעו עליהם סיפורים. ועדיין, הוספתי לא מעט פרטים מעניינים ואת הזווית אישית שלי על אותם אירועים. תהנו.

10. חגיגה עסקנית מוקדמת (יורי איבסייצ'יק, 2000) – ג'וצה ציציאשווילי הוא כנראה המתאבק הישראלי הטוב בכל הזמנים, אבל מי שהיה הכי קרוב למדליה אולימפית הוא דווקא יורי איבסייצ'יק שהתחרה בסידני במשקל הכבד בסגנון יווני רומי. את התחרות הוא פתח עם שלושה ניצחונות שהובילו אותו לחצי הגמר מול גארדנר האמריקאי. בחצי הגמר הוא היה דומיננטי יותר ובתם הזמן החוקי הוביל 1-2, מה שהוביל למחזה סוריאליסטי של עסקני המשלחת מתחבקים לצד המזרן וחוגגים את המדליה, כשהם לא מודעים לחוקי התחרות לפיהם אם המוביל לא מגיע ל-3 נקודות יש תוספת זמן. בתוספת הזמן איבסייצ'יק קיבל מכה חזקה בראש שערערה אותו לגמרי וגארדנר השיג את שתי הנקודות הנדרשות כדי לנצח 3-2 ולהעפיל לגמר. אותו גארדנר השלים בגמר את אחת הסנסציות הגדולות בתולדות המשחקים כשניצח את הפייבוריט המובהק לזהב, קרלין הרוסי. איבסייצ'יק מצידו לא התאושש מהפציעה בראש והפסיד 1-0 קטן בקרב על מדלית הארד.

9. ההגרלה האכזרית בהיסטוריה (נבחרת הכדורגל, 1968) - שנתיים לפני ההופעה ההיסטורית במונדיאל 1970, דור הזהב של הכדורגל הישראלי השתתף באולימפיאדה במקסיקו סיטי. הנבחרת הישראלית העפילה לרבע הגמר לאחר שני ניצחונות בבית המוקדם ושם פגשה את נבחרת בולגריה. בולגריה עלתה ליתרון מוקדם, אך ישראל הצליחה להשוות ממש לפני שריקת הסיום. לאחר שוויון בתם 90 דקות, המשחק הלך ל... הגרלה! הזוי ככל שזה נשמע, התקיימה הגרלה אכזרית ששלחה את בולגריה לחצי הגמר ואת ישראל הביתה. בולגריה המשיכה עד לגמר וזכתה במדלית הכסף וישראל נשארה עם סיפור טוב ופספוס הזדמנות לזכייה במדליה אולימפית ראשונה דווקא בענף הכדורגל.

8. לגעת במדליה למרות פריצת דיסק (שגיא מוקי, 2016) – שגיא מוקי הוא אחד הג'ודאים הישראלים הטובים בכל הזמנים, זאת למרות שלא הצליח לזכות במדליה אולימפית אישית (זכה בארד קבוצתי בטוקיו 2020). לריו הוא הגיע לאחר קמפיין מעולה, כאלוף אירופה מכהן ובעל מדליות בטורנירים הגדולים ביותר. עם זאת, זמן קצר לפני המשחקים הוא נפצע באופן קשה בגב עקב שתי פריצות דיסק שאיימו על השתתפותו בתחרות האולימפית. למרות הפציעה הוא עלה להתחרות והעפיל לחצי הגמר לאחר שלושה ניצחונות מרשימים. בשלב זה התחרות יצאה להפסקה של שעתיים וכשחזר ממנה הוא כבר לא הצליח לנצח בחצי הגמר ובקרב על מדלית הארד וסיים במקום החמישי הכל כך כואב. אמנם שני היריבים שניצחו אותו היו מהבכירים במשקל, אבל ניתן לדמיין מה מוקי יכול היה להשיג אילולא נפצע. חלפו ארבע שנים והפעם הקורונה הייתה אחראית לכך שדחו את המשחקים בטוקיו בזמן שמוקי היה אלוף עולם מכהן ובכושר השיא של הקריירה, מה שהשלים רצף של חוסר מזל אדיר מבחינתו.

7. לגעת במדליה למרות מחלת הנשיקה (יעל ארד, 1996) – 20 שנים לפני יום התחרות ההרואי של שגיא מוקי שהתחרה למרות פריצת הדיסק בגב, התחרתה יעל ארד באולימפיאדה השנייה שלה באטלנטה זמן קצר לאחר שחלתה במחלת הנשיקה והייתה בספק למשחקים. ארד, שזכתה במדליה האולימפית הראשונה של ישראל ארבע שנים לפני כן, לא ויתרה על המשחקים ובמהלך הקרבות ניתן היה לראות על פניה את הקושי הפיזי. למרות זאת, היא ניצחה לאורך יום התחרות ארבעה קרבות והפסידה קרב בודד, מה שהוביל אותה לקרב על מדלית הארד. בקרב על מדלית הארד היא נראתה די גמורה ועוד הספיקה במהלכו לחטוף מכה רצינית בראש כשניסתה להתחמק מתרגיל של יריבתה. בסופו של דבר היא הפסידה ונאלצה להסתפק במקום החמישי המכובד שסיים עבורה קריירה תחרותית מפוארת.

6. הפסילות שעשו את כל ההבדל (קונסטנטין מטוסביץ', 2000) – חזרנו ל"אולימפיאדת הכמעטים" עליה כבר סופר רבות ועוד יסופר. מטוסביץ' הגיע לסידני עם שיא ישראלי מעולה של 2.36 מטרים בקפיצה לגובה ויחד עם אלכס אברבוך הם נתנו תקווה ריאלית למדליה אולימפית ראשונה באתלטיקה. בגמר הוא עבר בניסיון הראשון את כל הגבהים עד וכולל 2.29 מטרים. את הגובה הבא, 2.32 מטרים, הוא אמנם עבר, אבל עשה זאת רק בניסיון השלישי והאחרון. מאוחר יותר התברר שהגובה הזה הספיק לזוכים במדליות הכסף והארד, כך שאילו היה עובר אותו בניסיון הראשון הוא היה זוכה במדלית הכסף. עם זאת, בגלל שהוא עבר אותו רק בניסיון השלישי הוא נאלץ להסתפק במקום החמישי. שתי פסילות ששוות עולם ומלואו.

5. כשדגל ארה"ב נכנס לפריים (שני קדמי וענת פבריקנט, 2000) – נשארים בסידני 2000 ובפספוס שנחקק בזכרוני כטראומתי במיוחד. אני זוכר את הצפייה בשיוט האחרון של התחרות האולימפית בדגם ה-470 לנשים כאילו זה היה אתמול. קדמי ופבריקנט הגיעו לשיוט במקום השלישי, כשמאבק על מקומות 2-5 פתוח לחלוטין ותלוי בתוצאות אותו שיוט. השיוט התפתח טוב מאוד עבור הישראליות, כשלכל אורכו היו במצב של זכייה במדליה, לפרקים מדלית כסף ולפרקים מדלית ארד. לאחר המצוף האחרון שלפני קו הסיום התמונה כבר הייתה ברורה וסגורה לכאורה, קדמי ופבריקנט יסיימו עם מדלית ארד מכיוון שהן הקדימו את האמריקאיות בפער מבטיח. המצלמה עברה לצלם את הסירות שחוצות את קו הסיום ונותר רק לחכות בהתרגשות לראות את דגל ישראל נכנס לפריים. פתאום, משום מקום, במקום דגל ישראל נכנס לפריים דגל ארה"ב. הלכה המדליה. בדיעבד הסתבר שהישראליות נתקלו ב"מחסום רוח" והסירה שלהן פשוט נעצרה כשהן מביטות בקו הסיום הקרוב-רחוק. את השיוט הן סיימו בסופו של דבר במקום השמיני ואת האולימפיאדה במקום הרביעי.

4. טעות השיפוט האכזרית (אריק זאבי, 2000) – אריק זאבי הגיע למשחקים בסידני כג'ודוקא צעיר ו"זכה" להגרלה נוראית. בשני הסיבובים הראשונים חיכו לו שני אלופים אולימפיים מברצלונה ומאטלנטה. זאבי התעלה וניצח את שניהם באיפונים מרשימים שהובילו אותו לרבע הגמר, שם הפסיד לאלוף העולם המכהן והאלוף האולימפי הנכנס, קוסאי אינוי היפני. את קרבות הניחומים הוא ניצח והעפיל לקרב על מדלית הארד, אשר התפתח לקרב שקול עד להחלטת שיפוט שערורייתית. היריב הצרפתי ביצע בריח שהחל באופן מובהק מחוץ למזרן. במקום לעצור את הקרב ולחדשו ללא ניקוד, העניק השופט את הניצחון לצרפתי וסיים את דרכו של זאבי בסידני עם אובדן מדליה בגלל טעות שיפוט. שנים לאחר מכן עוד יסופר על כך שהטעות האומללה נלמדת בסדנאות שיפוט, אבל לאריק זה כבר לא עזר והוא נאלץ להמתין ארבע שנים עד החוויה המתקנת באתונה.

3. השיוט האבוד ביום כיפור (אלדד אמיר ויואל סלע, 1988)  - הסיפור על איבוד המדליה בגלל יום הכיפור הוא אולי המפורסם ביותר בסיפורי פספוסי המדליה האולימפית, כנראה בגלל חוסר המזל המשווע והעובדה שהצמד אמיר וסלע יכלו להיות המדליסטים הראשונים של ישראל. באותה תחרות מפורסמת בדגם ההולנדי המעופף בסיאול התקיימו שבעה שיוטים, מהם יכל כל צוות לבטל את השיוט החלש ביותר. מכיוון שאחד השיוטים נפל על יום כיפור והצמד הישראלי לא השתתף בו, הם איבדו למעשה את היכולת לזרוק שיוט רע נוסף. לצערם, לצד חמישה שיוטים טובים, היה להם שיוט חלש בו סיימו במקום ה-19 ובגללו איבדו את המדליה האולימפית וסיימו במקום הרביעי והכל כך קרוב למדליה. אילו היו משתתפים בשיוט ביום כיפור, מספיק היה להם לסיים במקום השביעי כדי לזכות במדלית ארד, תוצאה שסביר מאוד שהיו משיגים אם בוחנים את תוצאותיהם בשיוטים הנוספים. בגלל ביש המזל הזה זכורים עד היום אמיר וסלע כסיפור של פספוס גדול, במקום שייזכרו כמדליסטים האולימפיים הראשונים של המדינה.  

2. לרוץ בין מסוממות (אסתר רוט שחמורוב, 1976) – ארבע שנים לאחר שנאלצה לוותר על השתתפותה בחצי הגמר של ריצת 100 מטר משוכות בגלל רצח 11 הספורטאים במינכן, רוט שחמורוב העפילה במקצה זה במונטריאול לגמר אולימפי ראשון לאתלט.ית ישראלי.ת. לאחר ריצות מוצלחות במוקדמות ובחצי הגמר, גם בגמר היא רצה היטב וסיימה במקום השישי המכובד, אבל הסיבה שבגללה התברגה כל כך גבוה בדירוג הפספוסים נוגעת דווקא ליריבות שרצו לצידה בגמר. את רוט שחמורוב עקפו בגמר שתי רצות מברית המועצות, שתי רצות ממזרח גרמניה ורצה מפולין, כולן ללא ספק השתמשו בחומרים אסורים כדי לשפר את ביצועיהן, כנהוג במדינות הגוש המזרחי באותן שנים. כך, הייתה ככל הנראה רוט שחמורוב לאצנית המהירה ביותר מבין הרצות הנקיות מסמים, ואילו היו בדיקות סמים נורמליות באותה תקופה, יתכן שהמדליה האולימפית הראשונה לישראל הייתה מדלית זהב באתלטיקה.

1. כשהרוח והגוף ניצחו את הטובה מכולן (לי קורזיץ, 2012) – לאורך השנים זכו מספר ישראלים בתואר "אלופי עולם" בענפי ספורט אולימפיים, אבל רק פעם אחת העפילה ספורטאית ישראלית לאולימפיאדה כאלופת עולם פעמיים ברציפות בשנתיים שקדמו למשחקים – לי קורזיץ. לכן, כשהחלה תחרות גלישת הרוח בלונדון הייתה קורזיץ מועמדת מובהקת למדליה והבכירה שבהן לזהב אולימפי. ואכן, קורזיץ גלשה היטב לאורך התחרות ויומיים לסיומה התמקמה במקום השני, בפער קטן מהמובילה ובפער גדול מהמקום השלישי. הדרך למדליה אולימפית נראתה ברורה והשאלה המרכזית הייתה האם היא תצליח לזכות בזהב. בנקודה זו קרה הדבר היחיד ממנו חששה, תחזית הרוחות השתנתה לפתע וביום התחרות הלפני האחרון נשבה לראשונה רוח חלשה במיוחד. קורזית גלשה בינוני מאוד בשני השיוטים באותו יום וירדה למקום השלישי, בפער קטן מעל הבאות אחריה. ההכרעה עברה לשיוט המדליות. המזל המשיך ללכת נגדה והרוחות החלשות במיוחד נשארו גם לשיוט המדליות. קורזיץ גלשה חלש גם בשיוט הזה וסיימה אותו במקום התשיעי. כך, לראשונה מתחילת התחרות ירדה מחוץ לשלישייה הראשונה וסיימה את התחרות במקום השישי בלבד. מאוחר יותר התברר שקורזיץ התחרתה במשחקים עם מחלת דם קשה וכלל לא ברור כיצד הצליחה להתחרות ולהתקרב כל כך לזכייה במדליה. הרוחות החלשות דרשו מאמץ פיזי גדול במיוחד וזה כבר היה יותר מידי לגוף החולה שלה. שנה לאחר מכן זכתה קורזיץ במדלית זהב נוספת באליפות העולם. היה זה אקורד הסיום לקריירה מופלאה במהלכה זכתה ארבע פעמים בתואר אלופת העולם, אבל לא הצליחה לזכות במדליה אולימפית, פספוס שהוא עבורי הכואב ביותר בהיסטוריה של הספורט הישראלי.

עד כאן דירוג פספוסי המדליות הכואבים ביותר בהיסטוריה של הספורט הישראלי. עד הטור הבא, מזמין אתכם לעקוב אחרינו באינסטגרם בקישור https://www.instagram.com/kehilatsportisrael, שם תוכלו להתעדכן על הטורים הבאים שלי ולקבל עדכונים שוטפים נוספים על התכנים המרתקים שהכותבים המוכשרים שלנו מעלים לאתר.